יוסי ברג ועודד גרף מדברים על חומר תנועתי כעוגן וכמצפן – גרעין DNA, שנוצר ממקומות אינטואיטיביים, כמו רגעים של השראה יומיומיים, חומרים מעבודות קודמות שהופכים לרפרנס והשפעות של תרבות גבוהה ותרבות פופולרית. החומר התנועתי עובד תמיד דרך הגוף שלהם, וממנו נוצרות כל שכבות היצירה בתהליכים דינמיים שטוענים אותו במשמעות חדשה: דיאלוג עם רקדנים-שותפים-יוצרים, ו״צביעה״ של שכבות נוספות שמרכיבות את העבודה במפגש עם טקסט, חלל או אביזרים. בתהליך הבחירה של רקדנים, הם מעדיפים אודישנים קטנים ואינטימיים שמטרתם למצוא פרטנרים עם פתיחות, סקרנות, אינטליגנציה רגשית ויכולת לעבור בין סגנונות ודרכי ביטוי – לא בהכרח עם יכולת טכנית מובהקת. החיבור האישי הוא המשמעותי ביותר ומאפשר טכניקות כמו תרגילי אימפרוביזציה ורשימות Tasks.

בתגובתו, ד"ר ארז מעין שלו משתמש בתיאוריות של ריצ'ארד שכנר כדי להראות שכל פרפורמנס נובע ממקור קיים, אך ייחודי בזכות הגוף הספציפי שמבצע אותו, ההקשר והעיבוד, שמעניקים לו חיים מחודשים. הוא מתייחס לדואליות המורכבת שברג וגרף עצמם מצביעים עליה: מצד אחד, הגוף המבצע חיוני ליצירה וממלא אותה במשמעות סובייקטיבית; מצד שני, ההכרה ביכולת להחליף פרפורמרים – מתוך הבנה שהעבודה עצמה תמיד בתנועה, כמו הגוף שמבצע אותה.